יעקב הרשקוביץ פתוח וצנרת בע"מ ואח' נ' דחפורי הבקעה בע"מ ואח'

פסק - דין משלים

(בתביעה שבין התובע 2 ובין הנתבעים)

1.התובעים הגישו התובענה שבפני לתשלום הסך (המתוקן) של 1,928,324 ₪ כנגד הנתבעים.

2.ביום 03.09.12 נערך ונחתם בין התובעת 1 באמצעות המפרק הקבוע – עו"ד עודד הכהן, לבין הנתבעים, באמצעות בא כוחם, הסכם פשרה לפיו ישלמו הנתבעים לתובעת 1 סך של 400,000 ₪. הואיל והתובעת 1 מצויה בהליכי פירוק, לפיכך נקבע בהסכם הפשרה שהינו מותנה בקבלת אישורו של בית המשפט של פירוק, שהינו בית המשפט המחוזי בירושלים.

לאחר שביום 25.10.12, נתן בית המשפט המחוזי בירושלים את אישורו, להסכם הפשרה אזי, ביום 29.10.12 ניתן על ידי מותב זה פסק דין חלקי, ביחס לתביעה שבין התובעת 1 לבין הנתבעים, לפיו ניתן להסכם הפשרה האמור תוקף של פסק דין.

3.התובע 2 טען כי הינו רשאי להמשיך בהליכי התביעה האישיים שלו כנגד הנתבעים, ואילו הנתבעים טענו להעדר יריבות בינם לבין התובע 2.

4.בהחלטתי מיום 18.7.13, הוריתי על פיצול הדיון בתובענה, באופן שקודם תידון ותוכרע שאלת היריבות שבין התובע 2 לבין הנתבעים, קרי: שאלת החבות.

עוד נקבע באותה ההחלטה, כי בהתאם לתוצאת ההכרעה בשאלה האמורה יקבע המשך הדיון בתובענה, אם לאו.

5.בשאלה נשוא הדיון, התובע הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו, וכן העיד ארבעה עדים ללא תצהיר: גברת רחל אילוז, גברת אורנית אשל, מר איתן דמרי וגברת סילביה חייאק. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע 3. העדים נחקרו בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 11.02.14, הוגשו מוצגים במהלך עדויותיהם ובסוף המשפט, סיכמו הפרקליטים טענותיהם בכתב.

6.לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירי העדויות הראשיות על נספחיהם, בעדויות העדים בעל- פה, במוצגים שהוגשו ובסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה חד משמעית, כי הדין עם הנתבעים, בטענתם לפיה אין יריבות בינם לבין התובע 2 ומכאן, שיש לדחות תביעת התובע 2 באופן אישי כנגד הנתבעים.

טענותיו של התובע 2 כי הוא באופן אישי כרת עם הנתבעים חוזים, כי הוא באופן אישי ביצע עבורם עבודות, וכי הם חייבים לו באופן אישי כספים – נדחות על ידי מכל וכל.

להלן אבאר שלל נימוקים שהביאוני להכרעה זו.

7.נימוק ראשון - התובע אישר בחקירתו כי בשנים הרלוונטיות לתובענה 2008 - 2004, עיסוקו היה מנהל התובעת 1 לא היו לו הכנסות כלשהן מעסק או ממשלח יד, הכנסתו היחידה היתה ממשכורת אותה קיבל מהתובעת 1, שהיתה מעבידתו וכי לא היו לו הוצאות כלשהן המוכרות בניכוי. (עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 5 – 29, והדוחות הכספיים האישים של התובע 2, לשנים 2004-2008 מוצג נ/1). העולה מכך הינו, שהתובע הודה למעשה, וכך אף עולה מהדוחות הכספיים, כי כל ההכנסות מביצוע העבודות שבוצעו עבור הנתבעים באותן השנים, שייכות לתובעת מס' 1 ולא לו באופן אישי.

8.נימוק שני - התובע 2 לא השכיל להציג ולו הסכם אחד שנעשה בינו באופן אישי לבין הנתבעים או מי מהם. דווקא הנתבעים הם שהציגו הסכם שנערך עם התובעת 1 (מוצג נ/9) ודרישת תשלום, אשר מתייחסת לכל העבודות נשוא התביעה, אשר חתומה על ידי התובעת 1 (מוצג נ/12).

9.נימוק שלישי - לאורך כל מערכת היחסים שבין הצדדים, הוצאו חשבוניות העסקה והמס והקבלות בגין תמורת העבודות שבוצעו עבור הנתבעים על ידי התובעת 1, ולא על ידי הנתבע 2 באופן אישי. הואיל ועל-פי סעיפים 1 (הגדרת "עוסק"), 45 ו – 47 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו – 1975, חייב נותן השירות להוציא חשבונית עסקה וחשבונית מס וקבלה והואיל ומעולם התובע 2 לא הוציא באופן אישי חשבונית ו/או קבלה כלשהן לנתבעים, לפיכך, "נותן השירות" לנתבעים היתה התובעת 1 ולא התובע 2 באופן אישי. (ראה לעניין זה: מוצגים נ/6 ו – נ/10).

10.נימוק רביעי - בהסכם הפשרה שנערך בין הנתבעים לבין התובעת (מוצג נ/7), ושכאמור, אושר על ידי בית המשפט של פרוק (מוצג נ/8), וקיבל תוקף של פסק דין, נקבע כי הסך של 400,000 ₪ משולם על ידי הנתבעים לסילוק כל העילות המפורטות בסעיף 8 להסכם הפשרה.

צודק בא כוח הנתבעים בטענתו, כי בדיקה פשוטה מעלה כי כל העילות המפורטות בכתב התביעה המתוקן נכללו בסעיף 8 לאותו הסכם פשרה, ובהתאם, הסכם הפשרה סילק בהסכמה את כל העילות שבכתב התביעה המתוקן. התובע 2 קיבל את הסכם הפשרה קודם לאישורו על ידי בית המשפט של פרוק, וקודם שניתן לו תוקף של פסק דין בבית משפט זה, אולם לא התנגד לאישורו, לא בפני בית משפט של פרוק, ולא בפני בית משפט זה, ולפיכך הוא מושתק ומנוע מלטעון כי כספים כאמור מגיעים לו באופן אישי. יצוין כי התובע 2 נשאל בעניין זה בחקירתו והשיב: "אין לי כרגע תשובה. אם אני אתן תשובה זה יקח הרבה זמן שאני אחשוב על זה". (עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 14-25).

11.נימוק חמישי - עיון בכתב התביעה המקורי (מוצג נ/2 ראה: סעיפים 10 ו – 42 לכתב התביעה המקורי) מעלה כי התובעת 1, הוגדרה בו כחברה הקבלנית העוסקת בביצוע עבודות הפיתוח והצנרת ואילו התובע 2 הוגדר כבעליה בלבד, וכנציגה כלפי הנתבעים לצורך התחשבנות בגין העבודות שבוצעו עבור הנתבעים. גם בכך יש משום הודאה שהתובעת 1 היא זו שביצעה את העבודות נשוא התובענה, ואילו התובע 2 עצמו לא ביצע באופן אישי עבודה כלשהי עבור הנתבעים.

12.יכולתי להוסיף עוד שלל נימוקים, אולם די בכל אחד מחמשת הטעמים דלעיל ובוודאי מהצטברותם גם יחד להוביל למסקנה העובדתית הברורה, כי העבודות נשוא התביעה בוצעו על ידי התובעת 1, ולא על ידי התובע 2, באופן אישי וכי אין כל יריבות משפטית בין התובע 2 באופן אישי לבין הנתבעים.

13.סוף דבר, תביעת התובע 2 נדחית.